על חרטה וגדי של פעם

כשאני חושב על משהו שקרה בעבר

משהו כואב, שיש בו חרטה

אני לרוב שם לב שאני כמו מסתכל על זה ממרחק

על האני שהייתי שם

ויכולה לעלות ביקורת, שיפוט והלקאה, מילים קשות ונוקשות

איך יכולתי לעשות דבר כזה?

איך לא ראיתי? לא ידעתי? לא חשבתי?

איזה טיפש, דפוק, עיוור, איך הרסת הכל..

לאט לאט

למדתי לשים לב למרחק הזה

לזהות אותו

ואז יכול לבחור להתקרב

וממש להיות בקרבה לאותו גדי שהיה אז

שבחר מה שבחר

שידע מה שידע

שפחד ממה שפחד

שכאב

שפגע

שנפגע

שגם אז, כמו תמיד, כמו עכשיו

רצה בטוב

שכל מה שהיה בו זה טוּב לב שרוצה להתבטא

ולפעמים יוצא עקום, ופוגעני

וממש ממש לא כמו שהלב שלו רוצה

אבל כשאני בוחר להתקרב

אני יכול להבין אותו

ולחבק אותו

את החמוד הזה

וללחוש לו מילים רכות ואוהבות

שאז הוא לא שמע

ולא היה מי שיגיד לו אותן

ואני כואב איתו את הכאב של אז

שלא יכל להיות מורגש

כי זה היה עוצמתי מידי

ובוכה איתו את הבכי של אז

שנדחק עמוק בפנים

כי זה היה חשוף מידי

ואוהב איתו את האהבה של אז

שלא יכלה להתבטא

כי זה היה מפחיד מידי

ואנחנו ככה ביחד כמה זמן שצריך

כבר אין מרחק

הופכים ללב אחד שלם ❤️

בתמונה - גדי אחד של פעם. בטח חושב על גדי אחר 😊